החלטה בתיק רע"א 994/03

1.        בין המבקשים לבין המשיבה נכרת חוזה שלפיו החכירו המבקשים למשיבה מקרקעין שבבעלותם לתקופה של חמישים שנה (להלן - "החוזה"). לפי סעיף 10 לחוזה הסכימו בעלי הדין כי אם תתעורר מחלוקת בדבר שיעור דמי החכירה תוכרע המחלוקת על ידי בורר שיכריע לפי הדין המהותי וינמק את פסקו. כמו כן הסכימו בסעיף 8 לחוזה ובמכתב מוסכם על השיטה שלפיה יעודכנו דמי החכירה. בעלי הדין נחלקו בדבר גודל השטח שלגביו חלה על המשיבה חובה לשלם למבקשים דמי חכירה וכן בדבר עדכון דמי החכירה. ביום 7.7.97 מינה ראש לשכת עורכי הדין, לפי בקשתם, את עורך הדין נעם לאונר לשמש בורר (להלן -"הבורר").

           הדיון בבוררות נפתח ביום 8.3.98 ופוצל לשני שלבים: בשלב הראשון נתן הבורר ביום 13.9.98 פסק חלקי, שבו קבע את גודל השטח שבגינו חייבת המשיבה דמי חכירה - 14,077 מ"ר. קביעה זאת אינה שנויה במחלוקת עוד. בשלב השני דן הבורר בעדכון דמי החכירה, וביום 30.8.99 נתן פסק בוררות שלפיו עומד הסכום המעודכן שעל המשיבה לשלם למבקשים על סכום של 120.6$ למ"ר לשנה. דמי החכירה שעל המשיבה  לשלם ליום 8.11.97 הוא המכפלה של סכום זה בשטח שנקבע. (להלן - "פסק הבוררות"). המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לאשר את פסק הבוררות ואילו המשיבה הגישה בקשה לבטלו על פי עילות הביטול  שבסעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ט-1968 (להלן - "החוק"): "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"; סעיף 24(5) לחוק "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו"; 24סעיף (6) לחוק "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן"; וסעיף 24(7) לחוק "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". אחרי שהגישה המשיבה את בקשת הביטול נודע לה כי במועד מינויו של הבורר הייתה תלויה ועומדת לפני בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין תלונה נגדו, שבגינה גזר עליו בית הדין עונש של נזיפה וכן השעיה לתקופה של שלושה חודשים על תנאי למשך שנתיים. לאור דברים אלה הגישה המשיבה בקשה מתוקנת לבטל את פסק הבוררות ובה כללה עילה נוספת, לפי סעיף 24(2) לחוק: "הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין".

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' חיות), בפסק דינו מיום 11.6.01, נעתר לבקשתה של המשיבה וקבע כי עבירותיו המשמעתיות של הבורר פוסלות מעיקרא את מינויו אף על פי שהורשע רק אחרי שנתן את פסקו. לפיכך קבע, בלי לדון ביתר עילות הביטול, כי דין פסק הבוררות להתבטל. המבקשים בקשו להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפני בית משפט זה, שנעתר לבקשה, ובפסק דינו מיום 30.5.03 ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר את הדיון אליו להשלמת הדיון ביתר העילות שעליהן סמכה המשיבה את בקשת הביטול. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' חיות), חזר ודן בבקשה ובפסק דינו מיום 30.12.02, קבע כי פסק הבוררות "לוקה ברצף של פגמים ותקלות" ו"מקים למבקשת שורה של עילות ביטול". עם זאת ציין, לגבי חלק מעילות הביטול, ש"אילו היה זה הפגם היחיד אשר נפל בפסק-הבוררות הייתי נוטה, אפוא, לגישה לפיה יש לתקן את הפסק"; אולם, בסופו של דבר, הגיע למסקנה כי "לנוכח משקלן המצטבר של עילות הביטול, אין מקום לאפשר תיקון או השלמה של הפסק על ידי החזרתו אל הבורר שכן גישה זו יהא בה כדי לגרום עיוות דין למבקשת (המשיבה - י' ט') שאיבדה כליל את אמונה בבורר". לפיכך ביטל את פסק הבוררות.

           בבקשתם שלפני מבקשים המבקשים להרשות להם לערער על פסק הדין. המשיבה השיבה על הבקשה.

2.        לדעת המבקשים, לא נתקיימה בבוררות אף אחת מעילות הביטול ולפיכך לא היה מקום לבטל את פסק הבוררות. כמו כן לא היה מקום לקבוע כי החזרת הדיון לבורר יהיה בה כדי לגרום עיוות דין למשיבה שאיבדה את אמונה בבורר. עוד טוענים הם כי בפסק דינו של בבית המשפט המחוזי נאמר כי שתיים מעילות הביטול שבהן דן - מתוך ארבע - ניתנות לתיקון. לפיכך יש להחזיר את פסק הבוררות לבורר לשם תיקונו, כאמור בסעיף סעיף 26(א) לחוק שלפיו אין לבטל פסק בוררות אם ניתן "להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר".

           כנגדם סומכת המשיבה את ידיה על מסקנותיו של בית המשפט המחוזי לעניין הליקויים שנפלו בדרך התנהלותה של הבוררות - ובמיוחד על כך שאבדה את אמונה בבורר - וכי אין להמשיך בבירור הסכסוך על דרך של בוררות.

3.        דין הבקשה להרשות ערעור להדחות.

           העיון בעובדות הרקע של הפרשה, בהחלטותיה של הערכאה הקודמת ובטענותיהם של בעלי הדין מראה שטענותיהם של המבקשים מעוגנות בעובדותיה המיוחדות של הפרשה הנידונה וכי אין הן מעוררות שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מדל'ת אמותיה של הפרשה. לפיכך אין מקום לחזור ולדון בטענות אלה בגלגול נוסף. יוער כי הדיון לפנינו אינו דיון בערכאה שלישית, משום שהערכאה הראשונה שדנה בעניין הייתה בית המשפט המחוזי, לפיכך לא חלים כאן הכללים המקובלים עלינו בענין מתן רשות לערער בערכאה שלישית ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123) (ראו דברי ברע"א אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשיות, שיווק אלומניום זכוכית ופרזול בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 635).

           דינה של הבקשה להידחות גם לעצם העניין. מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי עיין בטענותיהם ההדדיות של בעלי הדין על רקע נסיבותיה של הפרשה ושקל אותן כראוי, ולא מצאתי כי יצאה שגגה מתחת ידו המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. עוד נתתי דעתי על הטענה כי בית המשפט לא היה רשאי לסמוך את הכרעתו על "המשקל המצטבר" של עילות הביטול אף על פי שסבר שלא די במשקלה של כל אחת מהן כשהיא עומדת לעצמה. אכן, בבוא בית המשפט לדון בבקשת ביטול  עליו לבחון ולבדוק אם נתקיימה כל אחת ואחת מעילות הביטול שעליהן סומכת הבקשה אם לאו. אולם, אין בכך כדי למנוע מן השופט הדן בבקשה לסמוך גם על התרשמותו הכוללת מהליכי הבוררות ועל פיה להגיע  למסקנה שטוב לו לבירור המחלוקת שלא יימשך בדרך של בוררות. בעקבות הדיון בעילות הביטול התרשם בית המשפט המחוזי כי הפגמים בהתנהלותה של הבוררות - כולם יחד - היו כאלה שמוטב להם שלא יוחזרו לתיקון, וכי יש לבטל את הפסק. סבורני שאין להתערב במסקנתו.

4.        הבקשה להרשות ערעור נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח. 

           ניתנה היום, ג' שבט תשס"ה (13.1.05)

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: